א. לפני כמה שנים, הייתה לי מורה מצוינת ליוגה ומדיטציה, קוראים לה רויטל קמחי. בסוף כל שיעור, בזמן ה'אסאנה', היא הייתה מנחה מדיטציה שהולכת ככה: לנשום אל כל חלק וחלק בגוף, וכך לסרוק אותו דרך הדמיון על הנשימה אליו, שבהתחלה היה נראה לי תמוה; איך אפשר לנשום אל הירכיים? אז אפשר, אם מתמסרות. מסתבר שהדמיון מסוגל להשפיע על האיברים בדמיון המודרך הזה. הדבר הכי מוצלח בסשן הזה היה הקול של רויטל, כשהייתה מצווה בקול נמוך ובו ניגון של שיר ערש, לאחר כל הוראת נשימה, "להרפווווווווווות".

ב. זו אחת השאלות המהותיות אצלי, שאלת היכולת שלי להרפות ממחשבות פוצעות רודפניות, שהשנה הזו רק העצימה. בתוכה מקופלת גם השאלה האם ההרפייה הזו אינה פנים אחרות של קהות כלפי הזולת, כי הסבל של אחרים הולם בי במחשבות האלה. אחת הטכניקות שרויטל לימדה אותי הייתה איך להזיז את המחשבות הכפייתיות, ממש לדמיין איך אני בפועל מסיעה אותן מהסרט הנע במוח. כאילו מדובר בעצמים פיזיים. יש שמחה מיוחדת כשזה מצליח, הסטת הרכבת ממסלולה, תמונות הזוועה נדחקות, כשהמבט מצליח להינעל על החתולה הבוהה כהרגלה, להתפעל מהריכוז המוחלט ונעדר הרעש המילולי שיש לי בראש.

ג. קניתי את המדריך הזה שיצא בהוצאת תכלת ובתרגומה של גליה אלוני דגן, ביום גדוש כאב. אני מנסה לפתח אמון במיינדפולנס, להשהות את הציניות. אני מכירה בכך שהשנה הזו הראתה לי שאלו הם באמת רק הדברים הקטנים והבסיסיים שאני יכולה להישען עליהם נפשית. מדובר בגורו הכי גדול של השיטה להבנתי, אבל נראה שהספר מרכז עצות בסיסיות להמונים. מעין מדריך עזרה עצמית לאנשים שמעולם לא צרכו תוכן קודם בנושא. גם כזה צריך.