בזמן שאני כותבת את הרשימה הזו נשמע שוב הזמזום הנבזי של מטוסי הקרב בחושך. החדשות מפוררות את השפיות. היאחזות ביופי היא מאבק נואש. אבל בשישי האחרון זכיתי לשמוח בפרסום סיפור קצר שלי בגלריה, הארץ, "רטירו". אם אין לך מנוי להארץ ואת/ה רוצ/ה לקרוא, כתוב/כתבי לי ואשלח לך אותו.

בחצי השנה האחרונה שהיתי פעמיים במדריד למשך שבועיים. אפשר לומר שזו הייתה הימלטות מכאן. ניסיון נואש לנשום נורמליות. בפעם השנייה, באוקטובר האחרון, זה היה כי לא יכולתי לשאת את המחשבה להיות כאן בשביעי. במהלך רוב ימי השהייה הייתי חלשה וחולה, לא יצאתי לראות הופעות כהרגלי, ביקרתי רק במוזיאון אחד וכן בפארק בואן רטירו, שהעסיק את מחשבותיי. בסופו של דבר, התחלתי לכתוב את הסיפור שם בפעם הראשונה וסיימתי לאחר חזרתי בפעם השנייה, ובסופו גיליתי משהו שהמם אותי.

בביקור האחרון בפארק, אלו היו השעות היחידות בהן הרגשתי שאני מסוגלת להחליף את המחשבות המטרידות על הבית, לשעה קלה, בהתבוננות המבריאה על הנמצא. השתרעתי על הדשא, ספגתי ירוקים וזהובים וחומים, ובכל מאודי ניסיתי להיות רק עיניים. 

השהייה ליד עצים מספקת לי הפוגה מכאבים כבר הרבה שנים, ולא רק שהייה גם מגע. אם אני כבר מתעסקת בזה, הנה המלצות על ספרים אחרים שעוסקים בעצים, ללא העץ הנדיב שהרגיז אותי מאז נתקלתי בו: 

החיים הנסתרים של העצים, מאת פטר וולבן. הידעתם שהעצים מרכלים? היער הוא רשת חברתית פעילה. 

העץ, ג'ון פאולס, ממואר. 

מסע אל 101 עצים מופלאים בישראל

מחזור השירים, שמות העצים, מתוך ספרה החדש של המשוררת שרון אס, "עם בוא הבוקר | שמות העצים".