א. מפל חוטי האור באגף החדש במוזיאון תל אביב הוא מיצב מונומנטלי של אמן התאורה ומעצב הבמה מוחמד אבו סאלמה. המיצב מורכב מ־13 אלף שרשראות דיסקית באורך כולל של 500 ק”מ. האמן סיפר בראיונות שביקש ליצור בהשראת השרשראות שעונדות משפחות החטופים בכיכר הסמוכה למוזיאון.
ב. מבול מסנוור של אור שטמונים בו תאים של חשכה, חשבתי מול השתקפות התאורה הטבעית, במעבר בין הקומות בבניין וצפייה איך משתנה האור בין אלפי שרשראות המתכת הצונחות מהתקרה בגובה 27 מטרים, כשהן חוצות את קומותיו ונוחתות עד לקומה מינוס אחת. רק כמה צעדים מהכניסה למרחב המוגן. 

ג. על משטח המראה שהוצב על הרצפה שכבו שתי נשים ללא ניע. ברגעים הראשונים חשבתי שהן חלק מהמיצב. ואז התרומם פלג גופן העליון ומבטן פנה מעלה אל חוטי האור, כאילו מבקשות למזוג ממנו אל ראשן. להישטף בו. נזכרתי בציור "אנשים בשמש" של אדוארד הופר, הצייר שהיה אמן אור וצל בעצמו. 

ד. תהיתי מה הסיבה שרצפת המראה עוררה בי אי נוחות מסוג מלנכוליה. רצפת המראה הייתה אי של חושך בעצמה. אחר כך למדתי, "כל ההצבה משתקפת במהופך פנימה, מה שיוצר לצד הקסם תחושה מטרידה של צניחה לתוך תהום, כאילו בוטלה הרצפה" כתב יקיר שגב.  ההשתקפויות ההפוכות, הכבויות של החוטים הנופלים, המבקרים/ות שנראו במבט שלי כבויים בעצמם וצילמו את עצמם משתקפים בה, מגלים עניין חטוף מדי בעליונים, בהשתברות האור בין הקרניים המתכתיות. עלינו לא נופל האור.

כמו כן, אני ממליצה לקרוא את הרשימה היפה מאוד של שירי שפירא במוסך על המיצב הזה.