ביל קלהאן, זמר וכותב שירים אמריקאי ותיק, בן 58, העפיל בשני האלבומים האחרונים שלו אל אוויר הפסגות האמנותי שהוא ראוי לו. הכיתוב ההפוך למילה Reality על עטיפת אלבומו מהשנה שעברה מייצג מהות אוניברסלית, המציאות שהתהפכה. השתקפות הפוכה במים, הציפור הצבועה מרוחה כמו בסיוט.

באלבום הזה הקול שלו משתכלל במנעד שבין הזעם לרוך. דוהר על הספקטרום בין החריפות של האמן הפוליטי והרוקיסט האלטרנטיבי לפולקיסט המהורהר.  גם הטקסטים נעים על הציר בין הפוליטי נוקב לאינטימי ואבהי, לאחר שהפך בשנים האחרונות לאב לשניים.

"…Shadow of my boy, coming down the hall
And little sister's hand is deep in his palm
And her feet don't ever touch the ground
'Cause everybody wants to carry her around

As we're coming out of dreams
And we're coming back to dreams
As we're coming out of dreams
And we're coming back to dreams

And as the sun moves away
A boy's shadow grows tall (tall), tall (tall), tall (tall) (First Bird)

אם בפאזות הקודמות שלו היו מצבים שבהם נשמע בביצועים שלו על סף נמנום, אף שהקול הדומיננטי שלו הולך ומעמיק עם השנים, באלבום הזה הוא באנרגיה סוערת רוב הזמן. אני מקשיבה לו ושוכחת שיש עולם מרושע בחוץ, גם אם הוא עצמו בשום אופן אינו אדם שמח ואופטימי. בשיר "ציפור ראשונה", אני מדמיינת אגם שבו אני צפה, מול טבעת עצי בוקיצה, והזמן נמחק. בשירים אחרים האינטנסיביות הקודרת שלו מתחברת ישירות לדכדוך הקיומי. 
באלבום ההופעה בשיקגו שיצא בעקבותיו הוא מחשמל בנגינה המושחזת על הבמה, מושך את השירים לאזורי השש דקות פלוס. העילוי מבחינתי באלבום ובהופעה הוא Partition

"…Meditate, ventilate, do what you've got to do
Do what you've got to do"