אולי הניסיון לחבר מילים המתארות את חווית ההאזנה ל"Sleep" של מקס ריכטר נועדה לכישלון מראש. כמו לבקש ממישהי לנגן בחליל את משמר הלילה של רמברנדט.
אבל אני מיסיונרית של יצירות שפולשות לחלל האינטימי שלי, ומניעות בו תהליכים, רגשיים, שכלתניים או רוחניים. ריכטר, מלחין גרמני במקור ובריטי בהווה, הלחין בין השאר את המוזיקה לסרטים "ואלס עם באשיר" ו"כנס העתידנים" של ארי פולמן. האלבום השאפתני שיצא לאור ב-2015, מבוסס על קונספט של שנת לילה ואורכו 8.5 שעות. מן הסתם תחשבו עכשיו, טירוף, למי יש שמונה וחצי שעות ומי הוא חושב שהוא. 

מוזיקה מרגיעה, אמר האיש שחי איתי, אבל אני חושבת עליה בעוד אופנים, ומנסה לשקף כאן את התמורות שהיא מחוללת בנפש. כנראה שזה אקט יומרני. כמו לרקוד את המשפט של קפקא. אני חושבת על המונח לימינלי, באופן מתבקש. על סיפה של שינה, הזמן שבדרך כלל אני מקשיבה לאלבום, הזמן ביום בו התודעה נוחה להתמסר לנסתר. לא נסתר של מיסטיקה, אלא של הבלתי מודע, זה שיביים אחר כך את החלום. הבלתי מודע המְמֻסָּךְ, המוסח במהלך היום, מטפס במעלה התודעה עוד לפני הכניעה להירדמות ולהצגה הגדולה שלו בעת היעדר השליטה.  ברגעים האחרונים לפני ההירדמות נכתבת לעתים שירה.  הקטעים הארוכים באלבום אינם מתורגמים אצלי לסיפור נרטיבי או מילולי. הם מחוץ לשפה מבארת, וההשפעה שלהם עצבית. נוירולוגית, אמוציונלית, חושית. כל זה אינו פוגם בערך האסתטי ואמנותי של היצירה, כמו שקורה לפעמים במוזיקה מהסוג הזה, שחלקה נשמעת כמו טפט מוזיקלי, צלילים מכניים שמטרתם הרגעה בעיקר. 

האלבום מתבסס על הלחנה מינימליסטית לפסנתר, כלי קשת (כינור, ויולה וצ'לו), קולות ווקליים (סופרנו) וסינת'יסייזרים. ריכטר תיאר אותו כ- "שיר ערש באורך 8 שעות". גם החזרתיות של המוזיקה, במהלך היצירה משרתת את תמת שיר הערש. 

אני רואה תמונות במוזיקה של Sleep, הן אינן סטטיות, נראה שאלו דימויים קולנועיים ללא מילים. שדות של ערפל ובתוכם נעות אישה וילדה והרוח מרשרשת בהן, למשל. 

בימים הנאלחים האלו, כשעובדות סיוטיות מהחדשות זועקות בתודעה שעונה להן: אבל זה בלתי אפשרי! היצירה היא הפוגה של ריפוי התודעה מסיוט החדשות ומעודפותן של המלים הקהות, על פעולתה אני חושבת באמצעות הביטוי חֶרֶשׁ.