האם יש מקום / הדר לוטן

הַאִם יֵשׁ מָקוֹם שֶׁבּוֹ צַיָּדִים כְּבוּלִים בִּשְׁנָתָם, מְקוֹם פָּנָסִים כָּבִים
וּסְאוֹן מְנוֹעִים נִבְלָם? אֶחָד מֵאוֹתָם אִיִּים מְבֻדָּדִים בְּיַם הַיְּמָמָה,
בֵּית גִּדּוּל כְּעַרְפִלִּית לְכוֹכָבִים וְגַחְלִילִיּוֹת?
בְּכוֹתֶרֶת הָעִתּוֹן הָיָה כָּתוּב: הַחַיּוֹת נְסוֹגוֹת אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה.
הֵן מְלַטְּשׁוֹת אֶת הַיַּהֲלוֹם הַשָּׁחֹר בְּפִסַּת הֵעָדְרֵנוּ.
אֲבָל חַיּוֹת נָעוֹת בְּלַיְלָה נָגוּעַ, קוֹרְעוֹת בְּפֶגֶר יוֹם מֻרְעָל.
עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת וַעֲגֻלּוֹת נִפְקָחוֹת לָהֶן
מַבָּטָן לֹא נוֹתֵן מָנוֹחַ: בְּמָעוֹף חֲרִישִׁי, בִּצְעָדִים רַכִּים
הֵן מִתְגַּנְּבוֹת לַחֲלוֹמוֹת וְתוֹבְעוֹת,
הִסּוֹגוּ, פַּנוּ מָקוֹם

השיר הזה של המשוררת והציירת הדר לוטן, שהוציאה כבר שלושה ספרי שירה, פורסם בגיליון 12 של המגזין גרנטה, שיצא לאור בסתיו 2023, בשם "חיים אילמים – כתיבת טבע חדשה". זהו גיליון ובו אוצרות ספרותיים וכתיבה מסאית על סביבה, טבע, בעלי חיים ובני האדם. תרופה נחוצה לימים הנוראים. 

דברים רבים לפתו אותי בשיר הזה של הדר לוטן, שאת ספרה היפהפה "נראה אותך חוצה את זה בחיים", בהוצאת אפיק קניתי כשיצא לאור, וכל האיורים מימין הם מתוכו, וכעת גם את ספרה החדש, "עין תחת עין", בהוצאת פרדס. 

אני יכולה לראות את המשפטים הפותחים בשיר כאילו יצאו מתוך הווייתי: "הַאִם יֵשׁ מָקוֹם שֶׁבּוֹ צַיָּדִים כְּבוּלִים בִּשְׁנָתָם, מְקוֹם פָּנָסִים כָּבִים
וּסְאוֹן מְנוֹעִים נִבְלָם? אֶחָד מֵאוֹתָם אִיִּים מְבֻדָּדִים בְּיַם הַיְּמָמָה"?

מי הם הציידים? כולם יודעים. מי איננה זקוקה לאי מבודד בים דממה ולבלימת סאון המנועים? האזהרה בשיר, "הַחַיּוֹת נְסוֹגוֹת אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה" נכונה בחיים האלימים שלנו גם בימים שהיו לפני האסון אבל כעת אולי במיוחד. החיות כמייצגות את הרך, הפגיע, החלש בינינו.
להיות בקשר עם החיה הפנימית, הנרדפת, אומר לראות את העיניים הגדולות התובעות לפנות לחיות הלילה מקום, בחלומות וגם בערות. 

בשיר נוסף מהספר לוטן משוחחת עם בזה. היא לא מציגה אותה כשיקוף של האני אלא כיצור אוטונומי שווה לה, גם כשבהמשך היא הופכת לציפור ארכיטיפית קדמונית שמדברת מתוכה. האם אפשרי לקבל פרספקטיבה הומאנית למציאות שלנו דרך שירת החי של לוטן? לדעתי כן. עוד היבט משלים להומניזם של לוטן הוא שבשירים אחרים בספר היא כותבת על מטופלים במחלקות למתמודדי נפש, ועל חוויותיה מעבודתה כמורה לאמנות משקמת איתם. 

השיר "האם יש מקום" מופיע בספרה החדש, ונוכחים בשירים בספר, גם סיסים, צבועים, מים, עץ אשל, קיפוד חולה סקביאס ויצורים אחרים שזוכים אצלה למבט המתבונן בלופת ובמכמיר לב, מזהה את הסימבולי לפראות ולפצעים שלנו. 

עין תחת עין, נקרא הספר, ניגוד אירוני למציאות שאנחנו חיים בה כי העין התחתית או הפנימית שלה, רואה את מה שהציידים ותאבי הנקם לא יראו לעולם.