בשיר הזה, ובשירים נוספים (Child of mine) באלבום החדש שלה, "Patterns In Repeat" מראה לי לורה מרלינג: גם עכשיו, יש טעם בשיר אהבה מתמסר, ברוך ועדינות שהם המנה העיקרית. זה כנראה השילוב בין הקול הקריסטלי של מרלינג, ענוג אך לא שברירי ולא מתוק, לאופן שבו היא עושה בו שימוש: עולה בסולמות, יורדת לגיאיות. 
באלבום, לורה מתפעמת מהאמהות ומהילד שלה, אבל לשיר הזה נמען פתוח, אולי הוא בכלל על בן זוג. אני לא יודעת אם זה מקרי ששני פוסטים מתוך הראשונים שכתבתי כאן עוסקים באמנים שמתפעלים מהילדים שלהם. 

כשמרלינג שרה את השורות: 

You were saying something strange just to make me misbehave
No one's gonna say it like you say
No one's ever put it quite that way
No one's ever put it quite that way

אני חושבת שהיא מתארת את רגעי ההתאהבות באופן ישיר וכובש. מהי התאהבות אם לא להתבונן ("הבט בכל עיניך, הבט", ז' פרק) בניואנסים של האהוב, בדרך הספציפית שבה הוא זז, מדבר, מתבונן בך. כשאני מקשיבה לה בשיר הזה אני מרגישה שהיא מנענעת את העריסה הקיומית שאני שרויה בה ברַכּוּת, כן, עוד פעם רַכּוּת. הרי גסות יש די והותר כאן.  היא מניחה עלי ציפה, חוצצת ביני לבין הדוקרנים שעפים בחוץ.